חטא העגל -חקירה ואמונה
עם ישראל כשיצאו ממצרים זכו לנסים ונפלאות שלא היו כמותם מימות עולם.
וכשבאו לים סוף ונקרע להם הים פתחו בשירה ואמרו זה אלי ואנוהו. וכה גדול היה המעמד לזוכים לראותו עד שאמרו חז"ל שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל (מכילתא)
ואח"כ באו לפני הר סיני וקיבלו את התורה, ושם נאמר: וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק:
ויש להתבונן, אחר שזכו לכל המעמד הגדול הזה של קבלת התורה ולכאלה מראות ונסים, היאך מיד ירדו ירידה גדולה ונוראה עד שחטאו בחטא העגל שהוא חטא רוחני של ע"ז.
אם היו חוטאים בחטא גשמי כתאות המתאוננים היה מובן לפי שהאדם נברא מעפר והיצר מתאוה לאכילה אבל חטא העגל הוא ענין רוחני וא"כ איך חטאו וירדו ממדרגתם הגדולה של זה אלי ואנוהו לבירא עמיקתא של סרו מהר מן הדרך.
יש חושבים שחטא העגל היה אצל יחידים מעם ישראל אבל רוב העם נשארו באמונתם ולא השחיתו, ועיקר החטא היה אצל הערב רב וכמו שהביא רש"י ממדרש, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי וכו' הם שיחתו והשחיתו. אך אם על חטא של יחידים מדובר, מדוע נענשו כל העם שנאמר בהם וביום פקדי ופקדתי, ופרשו חז"ל שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל.
אלא ודאי שאכן הערב רב התחילו אבל הם השחיתו את רוב העם וכמו שדקדק רש"י בלשונו שהם שיחתו והשחיתו. וכעין מה שהיה בקברות התאוה שם ההתחלה היתה בהאספסף ואחר כך וישבו ויבכו גם בני ישראל.
וכן מפורש ברמב"ן שם:
(ז) כי שחת עמך - אמר השם למשה כי עשו שתים רעות, האחת, כי שחת עמך, וענין ההשחתה הריסת בנין, כענין שנאמר ואיש כלי משחתו בידו (יחזקאל ט א), הנני אליך הר המשחית (ירמיה נא כה), [הכוונה היא ל]בבל ההורס כל חומה ומגדל, ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. והשני, כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו. והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב, והשנית מעשה הזובחים החוטאים שבהם כאשר פירשתי. והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה, כמו שפירשתי:
כלומר, עיקר ההשחתה שנאמר עליו וביום פקדי ופקדתי היתה במחשבה, דהיינו בהשקפה.
אמנם אם באמת היו משיגים את האמונה בעיון לא היו חוטאים ולא היו נגררים אחרי הערב רב. כי על ידי ההשגה בעיון שוב לא נעלם יסוד האמונה מלבו של אדם. וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ חלק ב פרק כט:
כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה שני מצבים לא יתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו
ובח"ב פל"ג כתב:
ששני היסודות הללו כלומר מציאות ה' והיותו אחד אינו נישג אלא בעיון אנושי.
אכן נלמד מכאן יסוד גדול בעבודת האדם והוא שצריך להתבונן ולעיין היטב בעניני האמונה ולא לקבלם רק בידיעה הנמסרת לנו.
וכן כתב הראשית חכמה בשער היראה פרק טו בד"ה הששית:
. . . באר הנביא ישעיה (כט יג) עליו השלום באמרו:
ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה
ונראה שצריך האדם לחקור ולידע [1] באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא כענין מה שצוה דוד המלך עליו השלום (דהי"א כח ט) דע את אלהי אביך ועבדהו.
והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלמדה פעם יעשה ופעם לא יעשה ואין לבו תקוע באמונה. ואם יבוא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקשיות אפשר שינצח. אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים.
ועונש העובד מצות אנשים מלמדה באר הנביא אחר כך באמרו:
לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר
ביען שהיא מדה כנגד מדה. כיון שלא רצו להתחכם בתורה לדעת ענין יראת הבורא באמתות כך תאבד החכמה מהחכמים.
ועל דרך הסוד שמקור היראה הוא יו"ד כמבואר בפרק שני משער זה אות כג, לכן צריך להתחכם ביראה ולא תהיה מצות אנשים מלמדה. ולזה אמרו (אבות ב ו) אין בור ירא חטא.
ואם לאו חס ושלום תתעלם החכמה שהיא מקור היראה. וכן העונש הזה חוזר גם כן למה שנאמר בראש הפסוק יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי וגומר. כי כיון שהוא מדבר עם אלהיו ובינת לבו אין עמו לכן ענשו שבינת נבוניו תסתתר. ובזה כל הפסוק מדוקדק ואין בו שום יתור.
הנה מבואר לנו שחייבים להתבונן ולהבין את עניני האמונה, וגודל עונשו של מי שאינו עוסק בכך לפי יכולתו.
ומהות ידיעה זו תיאר הרמב"ם במו"נ חלק א' פרק נ:
דע אתה המעיין במאמרי זה, כי הדעה אינו העניין הנאמר בפה, אלא העניין שהצטייר בנפש כאשר מאמתים אותו שהוא כך כפי שהצטייר. אם אתה מאותם שמספיק להם מן ההשקפות הנכונות, או שחושבים שהם נכונות, בכך שתאמר אותם בפיך בלי שתשכיל אותם ותבינם, כל שכן שתחקור בהם על הנכון, הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הפתאים תופסים דעות שאינם מבינים להם עניין כלל.
והאריך בזה הרס"ג בהקדמה לאמונות ודעות באות ו':
ואם יאמר אדם, היאך נשליט עלינו את העיון במדעים ודיוקם, עד שנקבעם לנו לדעה כפי שיתכוננו ויתאשרו. והרי בני אדם מכחישים מלאכה זו, ובעיניהם העיון מביא לידי כפירה ומוציא אל האפיקורסות אומר: אין זה אלא בעיני המוניהם, כמו שאתה רואה המוני הארץ הזו חושבים שכל מי שהלך אל ארץ הודו מתעשר, וכמו שאומרים על מקצת המוני אומתינו שהם חושבים שיש דבר כעין תנין הבולע את הירח, והוא הליקוי; ועל מקצת המוני הערבים שהיו חושבים שכל מי שלא ינחרו נאקה על קברו יבוא בתחייה רגלי; ודומה לאלה רבים, ממה שמעוררים צחוק.
ואם יאמר הרי גדולי חכמי ישראל הזהירו מזה, ובפרט העיון בראשית הזמן וראשית המקום, והוא אמרם - כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאלו לא בא לעולם, . מה למטה מה למעלה מה לפנים מה לאחור נאמר בעזרת הרחמן, כי העיון האמיתי לא יתכן שימנעונו ממנו, והרי בוראנו כבר צוונו עליו עם המסורת האמיתית כאומרו: (ישעיהו מ:כא) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הגד מראש לכם הלוא הבינתם מוסדות הארץ, ואמרו החסידים זה לזה: (איוב לד:(ד) משפט נבחרה לנו נדעה בינינו מה טוב. וכפי שיש לחמשת האנשים בזה, כלומר איוב ואליפז ובלדד וצופר ואליהוא מאמרים רחבים.
אבל מנעו מלהניח ספרי הנביאים בצד, ולהחזיק במה שייראה לכל אחד ואחד מדעת עצמו, בהעלותו במחשבתו עניני ראשית המקום והזמן. כי מי שמעיין בצופן זה, אפשר שיכווין אל האמת ואפשר שיטעה. ועד אשר ישיג את האמת הרי הוא ללא אמונה. ואפילו אם יגיע אל האמונה, אין בטחון שלא תעקר ממנו בגלל איזו טעות שתיראה לו ותפסיד לו דעותיו, והרי כולנו מסכימים שהעושה כן טועה, ואף על פי שהוא בעל עיון. אבל חוקרים אנו קהל בני ישראל ומעיינים שלא בדרך הזו, והיא אשר אזכירה ואבארה בעזרת הרחמן.
דע, יחנך ה' אתה המעיין בספר זה, כי מה שאנחנו חוקרים ומעיינים בענייני אמונתנו הוא לשני עניינים: . האחד כדי שיתאמת לנו בפועל מה שידענו מפי נביאי ה' בידיעה והשני כדי שנשיב לכל מי שיטען עלינו בעניני אמונתנו. כי ה' יתברך ויתעלה לימדנו כל מה שנחוץ לנו בענייני אמונתנו באמצעות נביאיו, אחרי אשר אימת להם את הנבואה אצלנו על ידי האותות והמופתים, אז צונו שנדע אותם העניינים ונשמרם. והודיעם כי כאשר אנו מעיינים וחוקרים, יוציא לנו העיון האמיתי השלם בכל דבר ככל אשר הודיענו בדברי שליחיו, ונתן לנו בטחון שלא יתכן שתהא נגדנו הוכחה מצד המכחישים את דתנו, ולא טענה מצד המפקפקים באמונתנו.
כלומר, עקרי האמונה נמסרו לנו ע"י השי"ת באותות ומופתים ואין בהם שום ספק. ואחר שנמסרו לנו נצטוינו לעיין לאט לאט עד אשר יושג לנו הדבר בעיון ויקבע היטב בלבנו.
וכתב החובות הלבבות בשער היחוד פרק ג':
אך לדעת אם אנו חייבים לחקור על הייחוד בדרך העיון אם לא, אומר: כי כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו. וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב: (דברים ד) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:והראיה שההשבה אל הלב הוא עיון השכל הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואכל ויתרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד: ואמר דוד המלך עליו השלום (דה"א כח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד ואמר (תהילים ק) דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו: ואמר (שם צא) כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי: ואמר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה': ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הווי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס[2].
ולא שאנו חוקרים ח"ו אם הדבר אמת או לא אלא אחר שאנו יודעים את אמיתת אמונתינו אנו צריכים להתבונן היטב ולהבין בשכלינו. וכמו שאמרו למיגרס והדר למיסבר. והטעם שנצטוינו להתבונן הוא כדי שעניני האמונה יקבעו ויתקיימו בלבנו ולא יהיה כדבר בלי הבנה שבקלות יכול לאבד את האמונה. ואדרבא מה שבא בעיון ועמל הוא מתקיים בידו וכמו שאמרו חז"ל טובה א' בצער ממאה שלא בצער כי זה מתקיים בידו. וכבר אמר הרמב"ם ז"ל במו"נ חלק ב' פרק כט: "כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה שני מצבים לא יתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו" כלומר מי שהושגה לו ההבנה ע"י עמל ההתבוננות.
ועוד כותב הרמב"ם במו"נ חלק ג' פרק כג שמי שידיעתו את ה' היא רק על פי קבלה, דהיינו, שהסתפק במה שנאמר לו ולא חיזק את השגתו בדרך החקירה, סופו שיבא לידי כפירה וחירוף וגידוף כפי שהיה אצל איוב, וז"ל שם:
וכבר ידעת דברי חכמים כי השקפתו זו של איוב [אשר כפר בעוה"ב ובשכר ועונש, עיין שם] לגמרי לא נכונה: ואמרו 'עפרא בפומיה דאיוב', ואמרו 'ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה', ואמרו 'איוב כופר בתחיית המתים היה', ואמרו עוד עליו 'התחיל מחרף ומגדף' (בבא בתרא טז.) אבל אמרו יתעלה לאליפז כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב אמרו חכמים בהתנצלות על כך, אין אדם נתפש על צערו, כלומר: שההתנצלות שלו היא קושי וייסורין. ודברים כעין אלה אינם מסוג המשל הזה. אלא טעם הדבר כפי שאבאר לך עתה, לפי שהוא חזר מהשקפה זו שהיא בתכלית הטעות והוכיח את טעותו בה. אבל שזו היא ההשקפה הראשונה וההתחלתית, ובפרט למי שחלו בו הייסורין והוא יודע בעצמו שלא חטא, הנה זה ממה שאין להתווכח בו, ולפיכך יוחסה השקפה זו לאיוב, מפני שהוא אמר כל מה שאמר כל זמן שלא הייתה לו ידיעה, ולא ידע את ה' אלא על פי קבלה, כדרך שיודעים אותו המוני התורתיים. אבל כאשר ידע את ה' ידיעה אמיתית, [לאחר התבוננות] הודה שהאושר האמיתי, שהוא ידיעת ה', נצור לכל מי שידעו, ולא יעכירוה לאדם שום ייסורין מכל הייסורין הללו. אלא שהיה איוב מדמה כי מיני האושר המדומים הללו הם התכלית, כגון הבריאות והעושר והבנים כל זמן שהיה יודע את ה' על פי ההגדה לא בדרך העיון, ולפיכך נבוך אותם המבוכות ואמר אותם הדברים, וזה הוא עניין אמרו: לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך: על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר: (איוב מב:ה,ו). עניין הדברים כפי העניין, על כן אמאס כל אשר הייתי מתאווה, ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר, כפי שהונח מצבו והוא יושב בתוך האפר. ובגלל אמרתו זו האחרונה המורה על ההשגה הנכונה, נאמר בו בסמוך לכך 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב' .
ועתה נבין שישראל חטאו בחטא העגל ולא נשארו במדרגתם הגדולה כי עדיין הדבר לא נקבע בליבם אלא היה רק בידיעה בלבד. שכבר קיימו את ה"נעשה" אך עדיין לא הגיעו ל"נשמע" שענינו הבנה כענין (דברים כח) גוי אשר לא תשמע לשנו[3].
וכן מבואר ב עבודה זרה ה:
ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה, אמר רבה, ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין
והם רק היו בחודש השלישי לצאתם ממצרים.
ולכן השפחה שראתה על הים יותר ממה שראה יחזקאל הנביא מ"מ עדיין נשארה שפחה ולא התבוננה להבין באמיתת השי"ת. וא"כ זוהי עבודת האדם לעיין ולהבין מה שכבר ידענו בעניני האמונה.
ומי שלא מתבונן הרי הוא עם הארץ בעניני אמונה וכדברי הגמ' בברכות דף מ"ז ע"ב ששאלו איזהו עם הארץ ונאמרו שם כמה דעות ואחרים אומרים אפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח הרי זה עם הארץ ואמר רב הונא הלכה כאחרים. ופירש"י שלא שימש ת"ח הוא הגמ' התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי המשנה טעם יעו"ש. הרי שאפי' שהוא יודע את עיקרי הדינים מהמשנה מ"מ אם לא שימש ת"ח דהיינו להבין את טעמי הדברים הרי הוא עם הארץ. וכן הוא בעניני אמונה אפי' קרא ושנה בעניני האמונה אבל לא שימש להבין בטעם הדברים הרי הוא עם הארץ בעניני אמונה.
וע"י ידיעת השי"ת זוכה למצוא חן בעיני השי"ת וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ בח"א פרק נד:
למען אמצא חן בעיניך, מלמד כי מי שידע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם והתפלל בלבד, אלא כל מי שידעו הוא הרצוי המקורב, ומי שסכל ידיעתו הוא הזעום המרוחק, ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק.
[1] וכן לשון הרמב"ם ביסודי התורה פרק א הלכה א:
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
[2] ולאו דווקא שישיב בפועל, וכבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כו:ד) אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה: אלא אחר שהושגה לו ההבנה בענייני האמונה ע"י עמל והתבוננות, לא יושפע כלל מדבריו.
[3] רש"י שם: לא תשמע לשונו - לא תכיר [תבין] לשונו, וכן (בראשית מא, טו) תשמע חלום לפתור אותו
